הזוהר הקדוש החמיר מאוד בעונשו של אדם שאינו משמח עניים במועד.

"תא חזי בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני, ואי הוא חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני, עונשיה סגי, דהא בלחודוי חדי ולא יהיב חדו לאחרא. עליה כתיב: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (זוהר פרשת יתרו, פח:).

 תרגום: בא וראה, בכל שאר הזמנים וחגים צריך אדם לשמוח ולשמח מסכנים. ואם הוא שמח לבדו ולא דואג למסכנים עונשו גדול, שהרי שמח לבדו ולא נותן שמחה לאחרים, ועליו נאמר: וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.

והרמב"ם כתב על מי ששמח לבדו, ששמחתו היא קלון ולא שמחה:

"וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר: "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם". ושמחה כזו קלון היא. להם שנאמר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". (הל' יום טוב פ"ו, ה"יח).